טכנולוגיה והעולם הנפשי

 נפל דבר בישראל!

מתקפה שלא ידענו כמוה! 

כל אחד מאתנו פוגש את האירועים במקום אחר: אם מקרוב, אנשי הדרום שהותקפו, אם בחוויות אובדן מסוגים שונים: גם היעדרות היא סוג של אובדן וגם פציעה קשה היא אובדן של איברים ויכולות שהיו לנו ולא תהיינה עוד במקרים מסויימים. ואם בציפייה הדרוכה, חוסר היכולת לתכנן. אזעקות והתרעות אינסופיות. תחושת האחריות על ילדינו או הורינו המבוגרים.

מטפלים רבים פרסמו דרכי רגיעה ודרכים לסייע לקרובים לנו. גם אני שיתפתי חלק מההדרכות הללו בדף הפייסבוק דינה טיפול באמנות.

היום נזכרתי בסצנה מתוך הספר הסיפור שלא נגמר The NeverEnding Story מאת מיכאל אנדה. ספר מופת לכל הדעות. בסצנה הזאת, גיבור הסיפור בדמותו כאטריו, הולך עם סוס שפגש בדרך ועוזר לו להתנייד בארץ פנטזיה. הם מגיעים לביצת העצב. אטריו מוביל את הסוס ששוקע בביצה יותר ויותר. הוא פשוט טובע בעצב. אטריו מצליח איכשהו לדרוך על סלעים, אך הוא מאוד עצוב שהסוס שלו שוקע אל מול עיניו. לצערי, הסוס טבע שם בביצה, למרות כל האהבה שהרעיף עליו אטריו. כל כך קיוויתי שיצליח להוציאו משם...

האם מצאתם את עצמכם איפשהו בנמשל של הסצנה הזאת? אני מוצאת הקבלה למציאות בה אנו חיים. לראות מישהו אהוב חדל לחיות אל מול עינינו זו חוויה קשה מנשוא. חלקנו יתקשו להתאושש ממנה. יש דרכים לא להגיע למצב שאין ממנו דרך חזרה ברמה הנפשית. אני מציעה שבאמת תקראו את העצות שמפורסמות בדף דינה טיפול באמנות כך שתוכלו לעזור לכם ולסובבים אתכם. כך שתוכלו מתישהו להמשיך הלאה.